פסק-דין בתיק עע"ם 9807/09

השופטת ע' ארבל:

           בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' הש' י' נועם) שלא מצא להתערב בהחלטת המשיב לשלול את רשיון ישיבת הקבע של המערערת וכן בהחלטתו שלא להשיב לה את רשיון ישיבת הקבע.

הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים

1.             המערערת, המתגוררת ועובדת בירושלים, נשואה לתושב ישראל ואם לשני ילדים תושבי ירושלים שנולדו בישראל. היא נולדה בירושלים בשנת 1979 ונרשמה סמוך לאחר מכן במרשם האוכלוסין מכוח היותה בת למי שקיבלה רשיון לישיבת קבע בישראל, בעוד יתר בני משפחתה רשומים במרשם האוכלוסין של אזור יהודה ושומרון. עד ששבה עם אמה לישראל בשנת 1999, התגוררה המערערת יחד עם משפחתה בבית לחם, אולם על-אף זאת, קיבלה תעודת זהות עוד בשנת 96', בהגיעה לגיל 16, מבלי שנערכה בדיקה בדבר מקום מגוריה.

2.             בשנת 1999, שלח המשיב הודעה לאמה של המערערת כי מעמדה ומעמד המערערת פקע נוכח העתקת מרכז חייהן לבית לחם לתקופה ממושכת של כ-20 שנה - עובדה שהתגלתה למשיב בעקבות בקשה לאיחוד משפחות שהוגשה עבור אביה של המערערת ואחיה.

3.             החל משנת 2001 הגישה המערערת בקשות לחידוש תעודת הזהות שלה, תחילה לבדה ומשנת 2003 באמצעות בא-כוחה, אולם בקשותיה נדחו על-ידי המשיב נוכח מידע שהגיע לידי המשיב לפיו המערערת מתגוררת עם משפחתה בבית-ג'אללה שבאזור. אף בקשות נוספות שהוגשו בשנים 2004-2007 נדחו. במסגרת הטיפול בבקשותיה החוזרות, נערכו למערערת שימועים נוספים, וזאת בעקבות טענות בא-כוחה לפיהן הפקעת המעמד נעשתה ללא שימוע ובעקבות הסכמה שהושגה בין הצדדים במסגרת עתירת המערערת. אולם, אף לאחר שימועים אלה, נדחתה בקשת המערערת, זו הפעם בנימוק כי קיימים טעמים ביטחוניים לדחיית בקשתה. במסגרת השגת המערערת בפני המשיב, הובהר כי הטעם הבטחוני נוגע לפעולתה של המערערת בארגון טרור החזית העממית ולקשריה לפעילי טרור נוספים. על החלטה זו הוגשה העתירה נשוא ערעור זה.

4.             במסגרת ההליך בבית משפט קמא הוצאה תעודת חסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, על מרבית הפרטים הנוגעים למניעה הבטחונית. עתירה לגילוי ראיה שהגישה המערערת - נדחתה (בש"ם 10328/08). בהחלטת כב' השופט י' דנציגר נאמר כי החומר החסוי מבסס את טענת המשיבים כי המערערת קיימה קשרים פעילים בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, כפי שגם עולה באופן חלקי מתצהירה. כן נדחתה בהחלטה טענת המערערת לפיה חוקרי השב"כ נתנו לה הבטחה שלטונית לפיה, לאור "גילוי ליבה", ימליצו למשיב להיעתר לבקשה ואף צוין כי מהחומר החסוי עולה שבניגוד לטענתה, המערערת לא נהגה בגילוי לב מלא.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

5.             באשר לטענות המערערת ביחס להחלטה הראשונית לשלול את מעמדה - קבע בית המשפט המחוזי כי מסקנתו של המשיב לפיה מרכז חייה של המערערת היה בבית לחם, שם התגוררה מאז לידתה ועד לשנת 99', התבססה על הראיות המינהליות שהיו לפניו, לרבות שימוע שנערך למערערת. מסקנה זו, עולה בקנה אחד עם החזקה שבתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974 (להלן: תקנות הכניסה לישראל או התקנות) לפיהן רואים את מי ששהה תקופה של שבע שנים לפחות במדינה מחוץ לישראל כמי שהשתקע בה, כמו גם עם מבחני מציאות החיים ומירב הזיקות. כל אלה יחד, קבע בית המשפט המחוזי, מצביעים על מציאות חיים שהשתנתה באופן שהביא לפקיעת רשיונה של המערערת. עוד נאמר כי בהתאם להלכה, הרשיון פוקע מאליו מבלי שיש צורך בהודעה רשמית על ביטולו, אולם ממילא הודעה כאמור ניתנה למערערת ביום 16.6.99.

           כן דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערת כי היות שלא רכשה מעמד במדינה אחרת אין לומר כי השתקעה במדינה זרה, בהפנותו לבג"ץ 7603/96 וופא נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ''ד נט(4) 337 (2005) (להלן: ענין וופא)), בו הותוו מבחנים לניתוק קשר התושבות, בין אם נרכש מעמד במקום אחר ובין אם לאו. נוסף על כך, נדחתה טענת המערערת כי היות שהמערערת היתה קטינה עת נאלצה לעזוב את המדינה עם הוריה - אין לשלול את מעמדה. בענין זה הפנה בית המשפט לעע"מ 5829/05 דארי נ' משרד הפנים (לא פורסם, 20.9.2007) (להלן: ענין דארי)), שעסק במקרה של קטינים, אך איבחן בין המקרים בנימוק כי בענייננו מדובר במי שמרכז חייה - מאז סמוך ללידתה ועד כשנתיים לאחר שהיתה בגירה - היה באזור.

6.             באשר לטענות בדבר פגמים בהליך, קבע בית המשפט כי בעובדה שלא נערך שימוע מוקדם אין כדי לפגום בהחלטת המשיב, בפרט נוכח העובדה שנערך שימוע מאוחר ולאחריו אף שימוע נוסף בפני גורמי הבטחון בעקבות הסכמת הצדדים במסגרת עתירה קודמת שהגישה (עת"מ 541/06). בכך, קבע בית המשפט המחוזי כי למעשה המערערת הסכימה לקיומם של שימועים מאוחרים והיא מנועה מלטעון כי העדרו של שימוע מוקדם מביא לבטלות ההחלטות.

7.             בית המשפט המחוזי גם דחה את טענת המערערת כנגד ההחלטה שלא להשיב לה את רשיון הקבע, בהתאם לנוהל שהתווה משרד הפנים בשנת 1999 ופורט בתצהיר שר הפנים דאז נתן שרנסקי (להלן: תצהיר שרנסקי או נוהל שרנסקי) במסגרת בג"ץ 2227/98 המוקד להגנת הפרט נ' שר הפנים (העתירה נמחקה בסופו של יום) (להלן: בג"ץ 2227/98), המתייחס לפקיעת רשיון ישיבת קבע והשבתו ובפרט מתייחס למי שהיו קטינים בעת שהוריהם העתיקו את מושבם אל מחוץ לישראל. מפסק הדין עולה כי בית משפט קמא מצא שעל-אף נוהל זה, טעמיו של המשיב שלא להשיב למערערת את מעמד הקבע, היו בין השיקולים שהיה על המשיב לשקול במסגרת שיקול דעתו הרחב. בית המשפט ציין כי נוסף על השיקול של בחינת מרכז החיים, נשקל גם שיקול בטחוני, אותו חייב היה המשיב לשקול, שכן קיומה של מניעה בטחונית הוא אחד השיקולים המתחייבים בכל הליך של הענקת מעמד, וכך גם בהליך של השבת מעמד תושבות לאחר שרשיון ישיבת הקבע פקע, כבענייננו.

           בהקשר זה יוער כי בית המשפט התייחס גם לבקשת המערערת לעיין בחומר החסוי למרות שהוצאה תעודת חסיון, וקבע כי משהוצאה לבקשתה תעודה כאמור ונדחתה העתירה לגילוי ראיה, הוא מנוע מלעיין בחומר החסוי. משכך, יש לקבוע כי לאור חזקת תקינות המעשה המינהלי והעדר ראיות לסתור חזקה זו, ההחלטה לסרב להשיב למערערת את מעמדה מטעמים בטחוניים, מבוססת על תשתית הולמת של ראיות מינהליות ומצויה במתחם הסבירות. כן ציין בית המשפט מעבר לנדרש אף את קביעתו של בית משפט זה במסגרת העתירה לגילוי ראיה לפיה החומר החסוי מבסס את טענת המשיב כי המערערת קיימה קשרים עם פעילי טרור.

טענות המערערת

8.             בערעור שלפנינו חזרה המערערת על טענותיה בפני בית משפט קמא. ביחס להחלטה בדבר פקיעת מעמדה, טענה המערערת כי הטעם לפקיעתה נעוץ ב"חטא הקדמון" של מדיניות המשיבים, לפיה עד לשנת 95' לא היתה אמה רשאית להגיש בקשה לאיחוד משפחות עם בעלה ויתר ילדיה ועל כן לא נותרה לה ברירה, אלא לשמר את תאה המשפחתי מחוץ לישראל. נוסף על כך, טענה המערערת כי פסק-דינו של בית משפט קמא משקף חוסר היכרות עם נהלי המשיב, שכן לפי נוהל שרנסקי, אין למנות את שנות קטינותה במנין השנים הנבדק לצורך פקיעת תושבות.  בהתאם לכך, היות שחלפו רק שנתייים מיום בגירותה ועד להודעה על פקיעת תושבותה, נטען כי לא מתקיימים תנאי סעיף 11א(1) לתקנות, לפיו יראו אדם כמי שהשתקע מחוץ לישראל אם התגורר מחוצה לה שבע שנים או יותר. כן טענה המערערת כי מרגע "בגרותה הממשית", עת הפסיקה להיות סמוכה על שולחן הוריה - עברה לישראל ומאז מקיימת את מרכז חייה בארץ. מעבר לכך נטען כי אף לו היתה פוקעת תושבותה, היות שאין למערערת מעמד קבע במדינה אחרת, הרי שהיא, כמו גם אמה, זכאיות בהתאם לנוהל זה, לאחר הוכחת שהות של שנתיים רצופות בישראל, להשבת מעמדן. לכך הוסיפה המערערת כי לא רק שהיא נעדרת מעמד אחר, אלא שאף אין ביכולתה להפוך לתושבת האזור לאור נישואיה הקתוליים.

9.        עוד עולה מטענות המערערת כי לאחר שנודע לה דבר פקיעת מעמדה, תחילה באופן עקיף בהודעה שקיבלה אמה בשנת 1999 - שלוש שנים לאחר שקיבלה תעודת זהות, ורק לאחר שנתיים בהודעה ישירה, הגישה, לטענתה בעקבות עצת המשיב, בקשה לפי "נוהל אחמ"ש עצמי", כלשונה. ראשית, טענה המערערת כי הגשת הבקשה לפי נוהל זה, שלטענתה הונהג לאחר המועד בו ביקשה להשיב רשיונה, נבעה מהטעייתה על-ידי המשיב וכי לא היתה הצדקה לחייבה להגיש בקשה לפיו, שכן התגוררה בישראל כבר משנת 99'. לצד זאת, גרסה המערערת כי קיימת עמימות בדבר תוכן הנוהל שכלל אינו מפורסם וככל העולה מתשובת הממונה על חופש המידע במשרד הפנים לשאלת המוקד להגנת הפרט, כלל לא קיים "נוהל אחמ"ש עצמי". לאור זאת, טענה המערערת, ברי שלא צריכה היתה להגיש בקשה כאמור ולעבור בדיקה בטחונית שכן היה לה רשיון והיא ביקשה את ביטול פקיעתו הבלתי מוצדקת. 

10.      באשר לטענת המשיב בדבר קיומם של טעמים בטחוניים, נטען כי הטעמים הבטחוניים עליהם התבססה ההחלטה לא פורטו; כי הם אף אינם עולים בקנה אחד עם הדברים שנאמרו לה בשימוע הבטחוני וכי לא הועלתה כל טענה חדשה בדבר פעילות חדשה או חומר חדש שהתגלה בעניינה. עוד הטעימה המערערת כי נוכח טענתה שהמעמד פקע שלא כדין ועל כן יש לראות את הפקיעה כבטלה - מדובר למעשה בשלילת מעמד קיים מטעמים בטחוניים, שאין לו הצדקה. לטענתה, השימוש המועט שנעשה בסמכות שלילת המעמד של תושבי ירושלים (הנלמדת מטענתה כי נעשה כן רק פעם אחת בעניינו של מבצע הפיגוע ב"קפה הלל" בעיר), מעיד על חוסר המידתיות של ההחלטה בעניינה. בנוסף נטען כי מכל מקום היה על המשיב לשקול לצד הטעמים הבטחוניים גם שיקולים אחרים והמשקל שהעניק לטעמים אלה אינו מידתי, אינו סביר ומוביל לפגיעה בזכויותיה החוקתיות של המערערת.

           מכל מקום ציינה המערערת בדיון שנערך לפנינו כי היא מוכנה שתיערך בדיקה ביטחונית מחודשת, על פיה יושב לה מעמדה. זאת, תוך שציינה כי משנאמר לה בשימוע הביטחוני שנערך לה כי המניעה הבטחונית נבעה מקשריה החברתיים בלהקה שהיתה קשורה לארגון החזית העממית, ומשנישאה בשנת 2007 לבעלה הקתולי שאינו נמנה על אותם חוגים חברתיים - ניתקה קשרים אלה ומשכך הטעמים הבטחוניים אינם עומדים עוד.

11.      מעבר לכך, חזרה המערערת על טענותיה בדבר פגמים בהליך הטיפול בבקשתה. כן התייחסה היא לחסיון החומר הבטחוני וטענה כי אין לקשור בין הליך העתירה לגילוי ראיה בו נקטה לבין בקשתה כי בית המשפט יעיין בחומר במעמד צד אחד, משנדחתה עתירתה לגילוי ראיה. מכל מקום, נטען כי משסירב בית המשפט לעיין בראיות במעמד צד אחד, לא יכול היה לבסס את פסק-הדין על העולה ממנו.